<h1>ספר הישר לר"ת — שו"ת סימנים פ"א—פ"ג</h1>
<h2>דף עט:</h2>
שאל הרב ר' יצחק מריגנשבורק מרבנו יעקב זצ"ל. רבי אלופי תאיר נרי בהא דאמרינן באלו הן הנשרפין, ריש לקיש אמר אדם כולי עלמא לא פליגי דפטירי אלא הכא בשור שלא נגמר דינו ונתערב בשוורים אחרים שנגמר דינם עסקינן. רבנן סברי כמיתת הבעלים כך מיתת השור ואין גומרין וכו'. וק"ל מ"ט דרבנן דפטרי בהו דאין גומרין דינו של שור שלא בפניו, מיהו הנך אחריני נגמר דינם כבר והיאך יפטרו, והא אמר' שור הנסקל שנתערב בשורים כשרים [זבחים ע' ע"ב] אפילו הן ריבוא ימותו כולם. וא"ת התם מדרבנן, היינו משום דרובא כשרים נינהו והכא דרובא אסורים אפי' מדאורייתא ימותו כולם. וא"ת הואיל ולמיתת בעלים מקשינן ליה פטרינן להו, דבעלים בכי האי גוונא הוי פטירי משום דספק נפשות להקל, דאמרי' בפ' אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ו ע"ב] אמר ר' אבוהו עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות וכולן אינן נוהגין בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה, היינו משמע דלענין ושפטו והצילו לא מקשינן להו. — ואם היה ברשות הרב שלא לגרוס שנגמר דינן אלא שנתערב בשורים אחרים, היה בא בטוב, שאחרים לא הרגו את הנפש וזה שהרג ונתערב עד שלא נגמר דינו, דהואיל דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו פטרינן ומכשרינן לכולהו, אבל אם היו גומרין שלא בפניו היינו גומרין דינו והוי אסירי כולהו כדין שור הנסקל שנתערב דאוסר בכל שהוא. וגם דמסקנא מוכיח כן במילתא דרבא [סנהדרין פ' ע"א] דמתרץ בחסורי מחסרא ומוקים בשור שנגמר דינו שנתערב בשורים אחרים מעליי סוקלין אותו וכו'. מי הזקיקו לרבא להפך הסברא דמעיקרא, ולפי גירסת הספרים מעיקרא משמע דאפילו אחר פטור ורובא חייבין מציל אחד על כולן, ובכאן מהפך ואפילו רובא פטורין ואחד מהן חייב האחד מחייב את כולן. גם מצאתי בספר אחד ישן שלא היה כתוב בדף שנגמר דינן אבל מוגה. ונראה שכתיבה ישרה והגהה משובשת. ואם ישר בעיני מורי (יהא) [יעיי'] נמי בההיא שמעתא הנסקלין בנשרפין ר' שמעון אומר ימותו בסקילה וכו'. אמאי לא נזיל בתר רובא דהא בדיני נפשות נמי אזלינן בתר רובא להחמיר כדאיתא בפ"ק דשחיטת חולין [י"א ע"ב]. ואם יש להשיב חילוק בין היכי דודאי פטור שנתערב ברובא חייבין דלא נהרוג אותו שבוודאי פטור מחמת רובא, בין היכי דוודאי עבר עבירה ואיכא (דוכתא) [רובא] דמהנייא לחיוביה ומיעוטא מהניא ליה לפוטרו דאזלינן בתר רובא לחיוביה כגון ההורג את חברו ולא אמרינן דלמא טרפה הרג. הבינני מורי נזר ישורון. ההלכה זו למדנו ביום שנכתב זה הכתב. יצחק תלמידך.
תשובה [על הנ"ל]. אל ידחק, הרב ר' יצחק, לעשות מחק. כי בשבועה הצעה של משנה כך היא ידועה מאי אחרים אילימא אחרים בכשרים פשיטא ותו בהא לימא ר' יהודה וכו'. והוה מצי למימר [אילימא אחרים בכשרים ליתני] נמי רוצה שנתערב באחרים פטור, דכיון דכשרים הם לא הוה ליה למימר כלם פטורים, אלא כיון דמפשוטה דמתניתין מצי למיפרך לא חשש למידק. ומתרץ ר' אבהו למתניתין ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחין אחרים שנגמר דינם, דאי בנגמר שנתערב באחרים שלא נגמר דינן האי נמי פשיטא ותו בהא וכו' ולישנא דכולן פטורין לא אתי שפיר. ריש לקיש אמר באדם כ"ע לא פליגי דפטירי. דוק מהכא מדקאמר באדם לא פליגי דפטירי מכלל דבכי האי גוונא מיתרצא בשוורים. ועוד לפי טעות ספרך כמו שרבא אומר בשורים מעליי כ"ש לריש לקיש שהוא קודם הוה ליה למימר מעליי, אלא בע"כ רבא אמר מעליי לאפוקי מדר' אבהו ור"ל. וטעות גדולה בספרך וחסרון מבפנים שמיה חסרון. וה"פ דריש לקיש באדם כ"ע לא פליגי דפטירי אלא הכא בשורים דומיא דאדם שפירש ר' אבהו כגון בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשורים אחרים שנגמר דינם עסקינן וכו' הילכך כולן פטורין. דבשורים מעליי ליכא לאוקמיה דהוה ליה למיתני רוצח שנתערב בשורים אחרים פטור ולישנא דכולן פטורין משמע דאינהו נמי בכלל חיובא איתנייהו. ודקשיא לך אותן שנגמר דינן יאסרוהו כדתנן אפילו אחד בריבוא ימותו, התם דנתערבו חטאות [ושור הנסקל] בזבחים וגזרה שמא ימשכו עשרה כהנים ופריך ומסיק משום קבוע למזבח, אבל בעלמא ס"ל לריש לקיש דנכבשינהו דניניידין וכל דפריש מרובא פריש. וההיא דשילהי דע"ז [ע"ד ע"א] דשור הנסקל [מיירי] שנסקל דלא קתני התם ושור שנגמר דינו. ונראה לי דברי ר"ל מדברי רבא אי לא תניא כוותיה. והתם מפרישנא בשור שהרג ומשום ובערת הרע דגבי ממונא דלא נקטול ולא כבשינן דניניידין. אמר רבא היינו דקתני ואפילו אבא חלפתא ביניהם אלא אמר רבא ה"ק שניים שהיו עומדין ויצא חץ מביניהם והרג כלם פטורין ואפילו אבא חלפתא ביניהם דלא תלינן ביה [שהרג] וקיבל האחד התראה כולן פטורין. ואפילו שלשים אנשים ועשרים חצים הרגו עשרים אנשים ואבא חלפתא וכיוצא ביניהם כולן פטורין. דרוצח גברא משמע, וכולן פטורין ואפילו אותן שיש לתלות בהן הואיל ולא ראינו מי זרק, אותו שאין לתלות בו פוטרן. אבל בשורים איפכא שאותן שאין לתלות בהם אין פוטרין אלא כולן נסקלין, כגון שור שנגמר דינו שנתערב בשורים מעליי דדמו לאבא חלפתא בגברי אין פוטרין אותו אלא סוקלין אותו משום ובערת הרע מקרבך. וכיון דשני שפיר לישנא דכולן פטורין בגברי אע"ג דלא ידע ברייתא איצטרך לאוקמי דומיא דאבא חלפתא בשורים, דאי שמיע ליה מתניתא הוה ליה למימר כדתניא. ואם תמצי לומר לרבא שמיע ליה לריש לקיש לא שמיע ליה. ויישר כוחך ששבשת ע"י ספרך וירים ראשך אכולה כרך. ושלום. יעקב בר מאיר. ועל השנייה מה אשיב, כי פירשת כחבר מקשיב, צור בין נגידים אותך יושיב.
[עוד בענין הנ"ל]. לרב ר' יצחק שכחתי לכתוב בתשובתי אליו שבין לילה הובאת אלי ובין לילה השיבותיה, ולא נזכרתי אם כתבתי זה דשור שנגמר דינו שנתערב בשורים אחרים שנגמר דינן לר"ל אליבא דרבנן כולן פטורין ואסורין בהנאה, אם שור הנסקל נאסר מחיים, אפילו ניידי דכל דפריש מרובא פריש, ורובא איסורי הנאה נינהו, אלא קסבר ר"ל לרבנן דלא אטרחוה לבי דינא להכניסם לכיפה ואח"כ לקוברן דטריחא מילתא כיון דלא צריך דכמיתת הבעלים כך מיתת השור. תדע דהא ר' יהודה גופא לית ליה למסקלינהו דלא ליתי לאחלופי באדם רוצח כי האי גוונא כדאמרינן באדם כ"ע ל"פ דפטירי דלתקלה כי הך לא חיישינן, דאי לא תימא הכי [הא] כיפה טריחא מילתא אדרבה לערפינהו בקופיץ ולקברינהו, צער בעלי חיים למה ליה ולקלקל חצרו וכיפתו. אבל שור הנסקל שנתערב בחטאות וזבחים דאיכא למיגזר ואיכא נמי מעילה בשוגג והזיד במעילה [במיתה] ימותו, אבל הכא ליכא ודאי איסור הנאת שור הנסקל אלא ספק איסור הנאה דהא כמיתת בעלים כך מיתת השור. ומשום הכי לא חייש ר"ל לתקלה, אבל בשור שנגמר דינו שנתערב במעליי, הוה ניחא דריש לקיש מדרבא, ולדידך ניחא ליה איפכא, והתלמוד מוכיח כדברי. ואל תדחוק להעמיד בלא רגלים לכך, כי לא כתב מעליי בר"ל. ותעשה תירוץ ותמחוק הספרים, אל יעלה בלבך, כי אפי' אמר שום חכם להזקיק ב"ד להרוג כל איסור הנאה וכ"ש ספק איסור הנאה הייתי תמיה, על ר' יהודה אליבא דר"ל אני תמיה [יותר] אלמלא דאית ליה ובערת הרע. ועוד כמה הנאות אסורות במעילה שמותרות בשור הנסקל [כגון] [מעילה י"ט ע"ב] רכב על גבי השור ובא חבירו ורכב וסמיכה על ראש גדי וטלה וחלב מוקדשין על גבי מכתו, הלכך ימותו ובאיסורי הנאת שור הנסקל ליכא איסורא אלא דרך הנאתו כדאמרינן בכל שעה [פסחים כ"ד ע"ב]. ותמה על עצמך לדבריך מדברי חכמים דניחא אילו אמרו כל הקודם להורגן זכה, אבל להזקיק אדם או ב"ד אחד להורגן מאיזו [טעם] יותר מבמזיקין כגון הארי והדוב דלריש לקיש איסורי הנאה נינהו [סנהדרין ט"ו ע"ב] כיון דהמיתו ולתקלת הנאה לא חיישינן אלא שזוכה לשמים. וא"כ אם נתערבו באחרים מעליי אם ברוב היתר הא ניידי ושרי. ומטעם זה אני מתיר דריסת הזאב ברוב דמעשים [בכל יום] זאבים טורפים ונושא שה מן העדר ודורס והרועים מצילין, ואני מתירן מטעם דכל דפריש מרובא פריש, דבנמצא הלך אחר הרוב, ואע"ג דבעלי חיים חשיבי, אבל לגבי קדשי מזבח משום גזרה כדפרישית. וכן רוב עופות דורסין תרנגולין ואווזין וגיזין ומתערבין. ותו לא מידי.
